האם נמצא השימוש ההגיוני הראשון ל-NFT?

ijump_728x90


ככל הנראה נמצא שימוש הגיוני אחד ל-NFT, שיגעון הבלוקצ’יין התורן – אפיק הכנסות למוזיקאים. כך, בשבועות האחרונים שורה של אמנים בעלי שם יצרו ומכרו NFT (או Non Fungible Token) במיליונים. הדי.ג’יי האמריקאי 3Lau מכר תוך פחות מ-24 שעות NFT של האלבום שלו תמורת 11.3 מיליון דולר, האמנית גריימס מכרה יצירה ב-5.8 מיליון דולר בתוך כ-20 דקות, וקינגס אוף ליאון מכרו צבר של יצירות תמורת 2 מיליון דולר.

 

סך הכל מיוני האחרון ועד מרץ הנוכחי מכרו מוזיקאים בעלי שם כ-29.8 אלף NFT שגילמו כל דבר מכרטיסים להופעות, שירים ואפילו סוג של מדבקות ממותגות, הכל בסכום כולל של כ-42.5 מיליון דולר, כך על פי מאגר שהרכיבה חוקרת טכנולוגיית המוסיקה שרי הו. זה כמובן לא יכול היה לבוא בזמן טוב יותר.

 

קראו עוד בכלכליסט:

 


מאז שנכנסו לחיינו ספוטיפיי ואפל מיוזיק, מתקשים מוזיקאים – אפילו עוד יותר מבעבר – להרוויח מהיצירות שלהם. המתמטיקה המדכדכת פשוטה למדי: עבור 10 עד 15 דולר דמי מינוי חודשיים לחברת סטרימינג, מקבל המשתמש גישה לספריית מוזיקה עצומה שבה הוא יכול להשתמש באופן חופשי (לשימוש פרטי). מתוך הכסף הזה כ־30% עוברים לחברת הסטרימיניג ו־70% האחרים משולמים כתמלוגים לחברות התקליטים, המוזיקאים או כל גורם אחר שזכאי לתמלוגים. לפי בדיקה של האינסיידר, מודל תשלומים זה משמעותו שמוזיקאי מרוויח בין 0.054 סנט ל-33 סנט על השמעה אחת של יצירה שלו. מערך תמלוגים מביך זה מבטיח לא רק ששבריר מהכסף שאנחנו משלמים לפלטפורמות מגיע לאמן עצמו שמיצירתו אנו נהנים, אלא שכבר כמעט אין טעם ברכישת אלבומים שלמים. הפתרון לזרם ההכנסה הדליל הוא הופעות ומוצרים מסחריים נוספים, אלא שבעידן הקורונה, גם אפיק הכנסה זה הפך למוטל בספק.

 

כעת חובבי שיגעון ה-NFT טוענים כי מוצר זה יכול לפתור את בעיותיהם של האומנים המיוסרים (כלכלית). ממש “שינוי פרדיגמה” שיסייע להם להשיב לידם את הכוח על היצירה שלהם ולהוציאם מהעוני. זאת, בשל האפשרות של ה-NFT לייצר לרגע אחד מציאות של מחסור על מוצר שהוא ייחודי ובלעדי, לתת לשוק (ולא לספוטיפיי) לקבוע את ערכו של המוצר, ובתהליך מרהיב שווה ושוויוני לכל – דמוקרטיזציה של גישה לעושר, לשוק ולקהל.

 


הציור “5,000 הימים הראשונים” של האמן ביפל, שהונפק כ-NFT ונמכר ביותר מ-60 מיליון דולר צילום: BEEPLE

 

NFT הם קבצים דיגיטליים בעלי זהות ייחודית שמאומתים על גבי רשת הבלוקצ’יין. הכלי מבוסס על ביזור כוח ותיעוד בעלות, מאפשר לאלו שמפיקים אותו לסמן אותם כיחידים במינים. למרבית תשומת הלב שניתנה לאסימונים קריפטוגרפים אלו זכו קבצים בתחום האומנות החזותית
(אם כי לא הכל יקראו לכך אומנות). בעולמות אלו הכלי זכה להשתאות, מכירות עתק, גינויים, ביטולים והטחות כבועה. אך האמת היא שכבר יותר משלוש שנים מפיקים, מפתחים ומוזיקאים מנסים לחבר בין בלוקצ’יין ומוזיקה בשל האפשרות הגלומה בטכנולוגיה להשיב לאומנות שלהם משהו מאפקט החד פעמיות והאותנטיות שנעלם בעידן השעתוק הטכנולוגי, שהביא עימו את היכולת לשכפל להמונים כל יצירה.

 

החיבור עם מוזיקה טבעי הרבה יותר מאומנות חזותית מסיבה טכנולוגית – בכל הקשור לאסימונים הספציפיים האלו, הנדירות מגיעה מהאסימון, לא היצירה עצמה. וזה פחות או יותר בדיוק מה שהתעשייה הזו צריכה. השיר לכשעצמו לא נדיר, רכישת דיסק, תקליט או רק רצועה שמע אחת, לא מעבירה את הבעלות לרוכש (אם כי יש גם מודלים מסוג אלו של NFT), אבל האחזקה באסימון עצמו יכולה לגלם ערך עבור המחזיק עצמו. ממש כפי שאספן או מעריץ רוכש תקליט ויניל מחיבתו לפורמט או כדרך לתמוך במוזיקאית האהובה עליו, כמו גם מתחושת בעלות נעימה על החפץ עצמו, מבלי ציפייה שתהיה לו בעלות בלבדית ועולמית על השיר עצמו או הזכות לקבל עליו תמלוגים.

 

במובנים אלו יש לראות ב-NTF כדומה לכל מוצר מסחרי נלווה אחר כמו חולצות, כובעים, כרטיסי הופעה, טרקים שלא נכנסו לגרסה הסופית של התקליט או צילומים מאחורי הקלעים. על מוצרים אלו נשענים מוזיקאים כדי לייצר זרם הכנסות ולקבל מעט תגמולים עבור העבודה הקשה שלהם. ה-NFT לכאורה עוד אפילו טובים יותר מכך משום שהם מאפשרים לאומנים שונים לנהל מערכת יחסים בלתי אמצעית ובזמן אמת עם המעריצים שלהם, מבלי להתחלק בתמלוגים עם צדדים שלישיים.

 


איור: יונתן פופר

 


 

כל זה טוב ויפה. הבעיה היא שנכון להיום מי שקונה ומוכר NTF הם אנשים שמכירים את הפלטפורמה הקריפטוגרפית, מחזיקים מטבעות דיגיטליים, או בעלי אמצעים לשלם עבור אנשים כדי שיסיעו להם להבין איך כל הפלטפורמות האלו פועלות. למעשה, כבר היום קיימות שורת חברות שממומנות על ידי יזמים בולטים כמו האחים וינקלווס, שמתווכות וכמובן גוזרות עמלות ממוזיקאים כדי לסייע לאלו לייצור ולמכור NFT. ספוטיפיי 2.0 אם תרצו, לא מודל עסקי חדשני בר-קיימא.

 

לכן אי אפשר שלא לראות בפעילות הכלכלית בתחום זה היום בעיקר זירה שמגלמת את אותה הדינמיקה המעמדית של ספק זירת מסחר ספקולטיבית ספק פלטפורמות סטרימינג המוכרות. לא כלי לייצר קשר בלתי אמצעי יפה בין מוזיקאים גדולים כקטנים עם המעריצים שלהם, אלא סביבה שבה מעטים עם אמצעים משיגים גישה לאומנות וטכנולוגיה, לעומת רבים אחרים שלא יכולים להשתתף ולזרוק כמה מאות אלפי דולרים על נכסים ספקולטיביים בזמן מגיפה.

 


אפשר לקוות ש-NFT יחזיר למוזיקאים חלק מהכוח הכלכלי והרעיוני שנלקח מהם בגלל הפיתוחים הטכנולוגיים, אך זהו תרחיש אופטימי במיוחד. הרי בשעתו גם על ספוטיפיי אמרו דברים דומים: על היתרונות של היוצרים הקטנים, יכולתם להשתחרר ממגבלות והשליטה כמעט מונופולית של לייבלים גדולים, או על כך שהפלטפורמה תעניק גישה בלתי נגמרת ובלתי אמצעית לקהלים עצומים. המציאות הוכיחה שפלטפורמות תוכן אלגנטיות ומתוחכמות מסוג אלו הרגילו אותנו לצרוך מאסות אדירות תוך יצירת סטנדרט חדש שבו אמנות ומוניטין לא שווים כסף, ומי שכן מצליח להרוויח הם רק אומנים גדולים עם כוח מיקוח משמעותי.

 

סביר יותר להכיר בכך שהטכנולוגיה לא תציל את עולם האומנות על זרמיו השונים; רק אנחנו יכולים להציל אמנים מלרעוב ללחם, אם נשלם מחיר הוגן עבור התוצרים שלהם. עם זאת, נכון להיום חברות גדולות עם מוצרים אלגנטיים ונוחים, מקלות עלינו את הדילמה ומונעות מאיתנו בכלל לחשוב על הדבר הנכון לעשות.



קישור לכתבת המקור

Travazor

About The Author

סיפורים קשורים

Travazor