האזרחית שחצתה את הגבול לסוריה, והחיסונים שחצו את הגבול לעזה

ijump_728x90



מהמעט שזלג ופורסם מסיפור הצעירה שחצתה את הגבול לסוריה נמסר שהשרים התעלו בשמירת הסוד והפעם לא הדליפו. ובכן, הסיבה אינה התעלות, אלא בושה.

 

אחרי שהם הבינו, אחרי שהתפוגג מעט הערפל שאפף את אזעקת החירום הראשונית, התברר להם שלא מדובר במעשה הצלה הירואי. הם חתמו לאחר שהוסבר להם שאם לא יעשו כן, מחיר העסקה יעלה. אלא שכל עסקה צריכה להיבחן לפי נסיבותיה.

 

קראו עוד בכלכליסט:

 

ערבות המדינה לאזרחיה היא נקודת המוצא. ובכל זאת, אין דין חייל שנפל בשבי במהלך פעילות מבצעית כדין אזרח מטורלל שחצה מרצונו את הגבול. שניהם שווים כבני אדם, אבל שניהם לא שווים את אותו המאמץ בשחרור. הבדל נוסף שראוי לשים על השולחן בדיון הזה הוא בין אדם חי לבין גופה.

 


החיסון הרוסי לקורונה צילום: איי פי

 

 

ועדת שמגר שהוקמה לאחר כמה עסקאות שבהם שילמה ישראל מחיר גבוה עבור שבוייה, קבעה מדרג עקרוני בסדר חשיבות יורד של מאמצי ומחירי הפדיון. בראש הרשימה “חייל שנשבה בפעילות מבצעית”, ואחריו “ישראלי שנפל בשבי עקב פעילות טרור”, “אזרח ישראלי שחצה בטעות את הגבול ונפל בשבי”, “אזרח שחצה את הגבול ביודעין ומרצונו”. נדמה שאברה מנגיסטו והגברת מהסיפור הנוכחי, נמנים על הקבוצה השלישית או הרביעית. הגברת כנראה על הרביעית.

 

ובהתאם, גם המחיר עבורה, רועי הצאן, הוא בהחלט סביר. אבל התקדים הפעם הוא במיליונים ששולמו לרוסיה על חיסונים.
עסקה סיבובית-בינלאומית-בריאותית שחורגת לחלוטין ממסגרת השיח של חילופי שבויים, השיח שוועדת שמגר התמקדה בו – “שחרור חייל חטוף תמורת מספר אסירים בודד, ושחרור גופה (או אסיר בודד) עבור גופה”.

 

נתחיל מהצנזורה. כשבעסקה מעורבות שתי דיקטטורות, סוריה ורוסיה, ומדינת ביבי שנמצאת בדרך לשם, מקובל להשתמש בצנזורה כדי לכסות על בושות ומבוכות שלטוניות. בדמוקרטיה יש כללים ברורים יותר להפעלת הצנזורה, והעסקה במקרה הנוכחי ממש לא כלולה בהן.

 

ולגופו של עניין – העסקה הזו פותחת פתח מסוכן לסחר בבני אדם למעגלים שחורגים מהעניין עצמו – החלפת שבויים, אזרחים, גופות. בפעם הבאה, תמורת אזרח שיחצה את הגבול, בכוונה או בטעות, תממן ישראל רכישת טונות של חיטה לסוריה ממדינה שלישית.

 

הוויכוח הזה משיק בעקיפין לעוד דילמה – אספקת חיסונים לעזה מבלי שהחמאס יקדם במשהו את החזרת האזרח והגופות שבידו. האם ניתן להתנות את אחריות ישראל לנעשה בעזה, כולל סכנת הקורונה, בתמורה של החמאס? לטעמי התשובה שלילית. היא מקבילה במקצת לדילמת ה”פצצה המתקתקת” – אתה יכול למנוע סיוע הומניטארי חיוני ממי שנתון באחריותך, אך ורק במצב שנשקפת ממנו סכנה ממשית, או כשזה מתעדף את אזרחי הרצועה על אזרחי ישראל.

 

וכשזה לא המצב, לא ניתן למנוע סיוע הומניטארי חיוני לעזה, גם אם מנוולי החמאס לא מתרככים בסוגיית הנעדרים והגופות. זהו חלק מהמצב האבסורדי שבו אזרחי הרצועה החפים מפשע תלויים פעמיים – גם בחסדי ישראל וגם בחסדי החמאס. בין הפטיש לסדן.

 

והמעגל נסגר, בצורה קומית אפילו, כשחיסונים מגיעים מרוסיה באמצעות אזרחית ישראלית שחצתה את הגבול לסוריה ובמימון של כולנו שנדרשים לשלם ומצפים רק לראות האם הסיפור הזה יחזק או יחליש את נתניהו בקמפיין הבחירות שלו. בחשבון הזה, כך נראה, הוא נפל, ולא צפויים הפעם צילומי ראווה כמו שראינו בשחרורי גלעד שליט ונעמה יששכר.



קישור לכתבת המקור

Travazor

About The Author

סיפורים קשורים

Travazor