תקופת האבטלה הסמויה של מנכ״ל בחברת הייטק

ijump_728x90


משכורת גבוהה, תנאי עבודה נוחים, משרד מעוצב ופינוקים כמו מתנות לחגים, משלוחי אוכל ממסעדות ומטבח משרדי שיש בו בדרך כלל ברז בירה, מכונת קפה משוכללת ומקרר מלא כל טוב- הפכו לחלק מתבקש מנוף ההייטק הישראלי. אבל כל מי שניהל אי פעם צוות יודע שלמרות שכל אלו חשובים לרווחתו והרגשתו של העובד, ישנם ערכים חשובים פי כמה. בראש ובראשונה- עובד צריך להרגיש שהוא חשוב. שהוא תורם, שהוא מביא ערך לארגון ושהארגון מכיר בערך הזה ומתייחס אליו לא רק כאל אינסטרומנט, אלא קודם כל כאל בן אדם. גם בתחום הזה תעשיית ההייטק עושה בדרך כלל עבודה לא רעה. בשנים האחרונות התפתחה תרבות ששמה דגש רב יותר (גם אם תמיד יש לאן להשתפר) על שקיפות, הערכת עובדים תוך תיאום ציפיות והגדרת יעדים מדידים לבקרת ביצועים ויצירת זיקה בין עבודתו ויעדיו של כל עובד לבין מטרות הארגון. לאור כל אלו, הרשו לי להתוודות שבחברה החדשה שאני שותף להקמתה המצב הוא כזה רק באופן חלקי, נכון להיום.

 

הצוות שלנו בחברת החזירים המעופפים, שהחלה לעבוד בחודש שעבר, מונה כרגע שישה אנשים (כולם ממין זכר, סוגיה מורכבת ובעייתית ששווה להתייחס אליה בהמשך). חמישה מתוכם מגיעים מדי בוקר למשרד ומסתערים על משימותיהם, ובדרך כלל גם לאחר שהם חוזרים הביתה אני ממשיך לקבל מהם עדכונים על ההתקדמות שלהם. העובד היחיד שמגיע כל בוקר למשרד, יוצא ממנו בערב כמו כולם אבל בין לבין כמעט ולא מוצא מה לעשות, הוא (ניחשתם נכון) – המנכ״ל. הצוות שלנו מורכב מאילן שהוא מייסד שותף ואיש המוצר הראשי שלנו, שמבלה את מרבית שעות היום בלהגדיר את תכונות המוצר העתידי שלנו, לאפיין את אופן השימוש בו ולחקור לעומק התנהגות ואופן שימוש באפליקציות של קהל היעד; שלושה מאנשי הצוות הם מתכנתים, שזה אומר אנשים שיודעים לדבר אל מחשבים ולהגיד להם מה הם אמורים לעשות בשפה סודית שרק הם מבינים ומעצב שלוקח רעיונות והופך אותם למשהו שאפשר לראות ולהרגיש. וכל זה מעלה את השאלה הבלתי נמנעת- מה אני אמור לעשות בזמן שהם עובדים?

 

אז האמת היא שלאחר שלב ההקמה הראשוני, גיוס ההון והצוות הראשוני ועוד כמה פרוצדורות טכניות – אין למנכ״ל המון עבודה. זה משתנה כשהמוצר מתקרב להבשלה ונתחיל לעבוד על שיווק והפצה. עם יד על הלב- אני כבר שבועיים מגיע למשרד מדי בוקר ויוצא ממנו מדי ערב, ובין לבין- לא תורם המון. בכל יום בשעה 12 אילן בוחר עבורנו מסעדה להזמין ממנה ארוחת צהריים, כולנו בוחרים מנה, אוכלים ביחד ושבים לעבוד. כלומר- החמישה האחרים שבים לעבוד, אני שב בעיקר לבהות במסך המחשב שלי ולחפש לעצמי תעסוקה. זו תקופת זמן מצוינת לקרוא מחקרי שוק, לעקוב אחר חברות מתחרות, להיכנס לעובי הקורה של בירוקרטיות ולענייני מנהלה לא מאוד מעניינים וכמובן- להגניב פה ושם איזה פרק של סדרה בנטפליקס, לכתוב עוד פוסט לבלוג ולהסתער על כל משימה טכנית או בירוקרטית פשוטה שמגיעה אל שולחני כמו תשלום חשבונות בתשוקה בוערת כאילו חיי הסטארט-אפ תלויים בה.

 

אבל לפני שאתם מייעצים לי ללכת הביתה מוקדם או ללמוד לתכנת ולהצטרף למקודדים- יש למנכ״ל גם תפקיד חשוב בעצם הישיבה ליד השולחן שלשאר הצוות. בעצם הנוכחות יחד עם אנשי הצוות, אני לומד להכיר אותם (ולהיפך) ולהבין אילו שאלות עולות, אילו נושאים נדונים ואילו אתגרים מתגלים. בסוף כל יום עבודה, גם אם אני מתקשה להשיב לשאלה הקבועה של בתי הצעירה ״מה עשית במשרד היום?״, אני עדיין שמח שהייתי שם. בזמן שלב הפיתוח הראשוני התרומה שלי ניכרת פחות בדברים מוחשיים, ויותר בכך שאני הופך לחלק מהצוות. כשהמוצר יבשיל ויגיעו שלבי השיווק, ההפצה, הפיתוח העסקי, הגדלת הצוות, גיוסי הון נוספים וכל השאר- אני זקוק לשעות המנוע האלו שאני צובר עכשיו בהיכרות קרובה עם השותפים שלי, על מנת שאוכל להגיע אליהם מוכן. רוב המנכ״לים, כמוני, לא סובלים את העמדה הפסיבית. בוער בנו לקחת פיקוד, לנהל, להוביל ולהגיע כבר ל-״אקשן״. התקופה הזו של פיתוח ראשוני על ידי צוות קטן עלולה להיות מעט מתסכלת אבל חשוב לא לקצר אותה ולא להתחמק ממנה, כי היא מסתיימת לא רק כשיש גרסה ראשונה למוצר אלא גם כשיש צוות מגובש שעובד ביחד וכולם מכירים אחד את השני ואת הסביבה העסקית / מוצרית בה אנחנו פועלים.

 

כמנהל השאלה החשובה שאני צריך לעסוק בה היא איך מרגישים האנשים שעובדים איתי. מה כל אחד מהם עושה, האם הוא מרגיש שהוא חשוב, שהוא מתקדם מקצועית ושהתרומה שלו מוערכת.

 


שאול אולמרט, מייסד החזירים המעופפים צילום: אוראל כהן

 


אבטלה סמויה היא אחת הרעות החולות של תעשיית ההייטק. הצוותים גדלים, המון אנשים חדשים מצטרפים וחלוקת העבודה בין אנשי הצוות משתנה, כך שבאופן בלתי נמנע לפעמים גם חלקם מוצאים את עצמם עסוקים פחות או עסוקים אבל בפעולות שגם אם נגרע אותם ממצבת כוח האדם כנראה איש לא ירגיש בכך שהן לא בוצעו. הזכירו לי את כל זה בבקשה בעוד כמה חודשים כשנהיה במקום אחר לגמרי, יש לי תחושה שאני עוד אתגעגע לשיעמום הזמני הזה.



קישור לכתבת המקור

Travazor

About The Author

סיפורים קשורים

Travazor