איך זה שכולם נגד חיות ומנדלבליט?

ijump_728x90


בעת הדיון בבג”ץ שבו הכשירו 11 שופטים את כהונת הנאשם נתניהו כראש ממשלה, ציטטה
ב”כ העותרים עו”ד דפנה הולץ-לכנר את מנחם בגין: “המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חירות האדם בימינו. בנפול מבצר המשפט אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה”. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות השיבה בכעס: “שום מבצר לא נופל”.

 

קראו עוד בכלכליסט:

 


חיות הבהירה את כוונתה שלא ייתכן שכל צד שעמדתו לא תתקבל ינפנף בנפול המבצר, אבל המלים המריאו אל מחוץ להקשרם וחברו למשמעותן המילולית. כפי שהשיב לה אהוד ברק: “לנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, עוד יהיה זמן להרהר באמירתה ‘שום מבצר אינו נופל’. המבצרים נופלים כאשר אלה שאמורים להילחם על הגנתם אינם נלחמים”.

 

וכך מצאה עצמה חיות על ספסל הנאשמים כמי שכשלה בהגנה על המבצר. ולא יועילו ההסברים ש-11 שופטים הגיעו לאותה התוצאה; שחוקי היסוד תומכים בה; ששבעים חברי כנסת תומכים בה; ויש שיאמרו, שגם חזקת החפות תומכת בה. חיות ואביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, נאשמים כמי ש”החמיצו”, כל אחד במגרש שלו, את ההזדמנות לסלק את בנימין נתניהו מחיינו.


נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והיועמ”ש אביחי מנדלבליט צילום: שרון צור

 

חיות ומנדלבליט הם שני עמודי התיכון של מערכת המשפט ושלטון החוק. הם נושאים באחריות הכוללת למוסדות החשובים ביותר לקיומם של החברה והמדינה. מוסדות שהאמון בעצמאותם ובחוסר תלותם הם ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה. והם חוטפים אש משני הצדדים. נהוג לכנותם ימין ושמאל, למרות שהמיון הזה כבר מזמן לא רלבנטי. החלוקה המדוייקת היא ‘ביביסטים’ ו’אנטי ביביסטים’. החלוקה ברורה, אבל משמעות הקונצנזוס הזה מסוכנת: כמעט כל החברה הישראלית מאוחדת בהבעת חוסר אמון, שבשוליה אף גולשת לשטנה, כלפי מערכת המשפט.

 

הקצף הזה משתולל גם בצד האנטי ביביסטי. אלדד יניב קורא למנדלבליט “נוכל”, ובהפגנות בכיכר גורן כבר נאמר הכל. בפיד של ד”ר רוית גור-לינדנברג, פעילת מחאה שתמונתה בפייסבוק מעוטרת עם ה”לך” המפורסם, חוטפת חיות. “לצערי חיות מראה סימנים שהצטרפה לאנגלמן לשמור על ביבי, מבלי לפגוע בבג”ץ, היא הנשיאה הגרועה והפחדנית ביותר מכל הנשיאים”, כותב המגיב יחזקאל פל, ומהדהדת אמירי ארביב: “אסתר חיות ושופטי בג”ץ נושאים על מצפונם את ההידרדרות הזו”. ויש עוד, וגרועים בהרבה.

 

לנתניהו יש אינטרס ברור להסית נגד מערכת המשפט. ראשית, כדי להסיר מעצמו את אישומי השחיתות על ידי הדבקת השחיתות לאחרים – ליועץ ולפרקליטות: הם תפרו לי תיקים הזויים כדי להפיל ראש ממשלה מהימין. שנית, כדי להרתיע אותם מלערב אותו בפרשת הצוללות וכלי השיט. חסידיו בתקשורת, בפוליטיקה, ברשתות מפמפמים את השחיתות הזאת בכל הזדמנות. את השופטים שומר נתניהו להמשך, אבל משרתיו מקדימים את המאוחר. כמו אלה שתמכו ביוזמת סמוטריץ’ להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי העניינים של השופטים. ועדה לחקר הצוללות – לא; לחקר השופטים – כן. זהו סדר העדיפויות הביביסטי. ונתניהו כבר תהה האם שופטים “שמאלנים” שובצו במתכוון כדי לדון אותו בתיקי האלפים. מספיק שהזרע זה הוטמן, כדי שבבוא היום יצמח ברשתות שם ג’ונגל רעיל ואלים במיוחד.

 

מנדלבליט כבר מזמן נצלב בזעם ה’אנטי ביביסטי’. בגלל ההנחות שנתן לנתניהו בתיקי האלפים; בקמצנות שנהג בתיקי שרה; ובעיקר – בהעלמת חלקו מסיפורי המניות, הצוללות וכלי השיט.
ה’ביביסטים’ צולבים אותו על מה שנתן (תיקי האלפים) וה’אנטי ביביסטים’ על מה שלקח (תיק הצוללות). היועץ נתן – היועץ לקח, יהי שם היועץ מקולל. על כך מסכימים כולם.

 

האם האכזבה של ה’אנטי-ביביסטים’ מהמשפט מוצדקת? האם הביקורת של ה’ביביסטים’ על המשפט מוצדקת? נתחיל בביקורת שאין בה גרם אחד של תום לב ורצון אמיתי לתקן. את “המבקרים” לא באמת מעניין לתקן, אלא רק לרסק. להצביע כיצד מחדלי המערכת משרתים את הצד השני. איך “לפיתת הגרון” של מנדלבליט בידי שי ניצן משרתת את הקמפיין נגד נתניהו; איך “ניגודי העניינים” של השופטים מחלישה את הלגיטימציה שלהם לשפוט את נתניהו. הכל מתחיל ונגמר לנתניהו, שאין לו שום בעיה להפיל עלינו את הבית שהמשפט הם מעמודי התמיכה החשובים ביותר שלו.

 

גם שאלת האכזבה מהמערכת רתומה לאינטרס להעיף את נתניהו. בג”ץ אקטיביסטי ופחות מורתע ומשותק, טוענים ה’אנטי-ביביסטים’, היה פוסל את נתניהו. ואפשר לבנות תזה משפטית שתבטל את כל 11 שופטי בג”ץ. וכמובן שאפשר לתאר את היועץ והפרקליטות שמפחדים לחקור את נתניהו במניות ובכלי השיט, לבטל את עמדתם המקצועית, ולהציף בשיח הציבורי את הראיות והעובדות שמספיקות לא רק לחקירה ולאישום, אלא גם להרשעה בטוחה.

 

 


בנימין נתניהו צילום: רויטרס

 

שני הצדדים מתכנסים וממוקדים בנתניהו. בצד אחד רואים בו סכנה ברורה ומוחשית לדמוקרטיה הישראלית ולקיומה של המדינה. בצד השני רואים בו משיח בן דוד, המנהיג הגדול שאין בלתו ואין לו תחליף. רק הוא, ואחריו בנו. ואל התווך הזה נמחצת מערכת המשפט.

 

מערכת שאינה מגשימה את רצונותיו של צד אחד במאזן האימה הזה היא גרועה, פחדנית ובעיקר משרתת (את הצד השני, כמובן). שני הצדדים – הביביסטים והאנטי ביביסטים – ניצבים זה מול זה בחמת זעם ועם ‘רצח בעיניים’, אבל שותפים ומסכימים על עניין אחד – על מערכת משפט גרועה ופחדנית. וההסכמה הזו מפחידה ומסוכנת. כמו שלמדנו מהציטוט של מנחם בגין על ‘נפול המבצר’ בתחילת הרשימה, שהוא וריאציה על אמירתו של הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק ש”חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה”.

 


נזקיו של נתניהו רבים מספור וזהו אחד הקשים שבהם. ריסוק האמון במערכת המשפט. זה התחיל אצלו בבית. ביתו בבלפור, ביתו הפוליטי. זה נועד לצרכיו האישיים, להישרדותו המשפטית, הפוליטית והתדמיתית. ובהדרגה הונחל חוסר האמון הזה לעוד שכבות בחברה הישראלית, ובכלל זה גם אצל מתנגדיו המושבעים. באירוניה מרה ניתן לומר שמדובר כאן באחת ההצלחות הבודדות של נתניהו לאחד את חלקיה המשוסעים של החברה הישראלית.



קישור לכתבת המקור

Travazor

About The Author

סיפורים קשורים

Travazor