ההחלטה המהותית הראשונה של חיי חברה: בחירת השותף הנכון לדרך

ijump_728x90


את ההחלטה המהותית ביותר בחיי החברה אתה מקבל כבר בקו הזינוק, והיא ההחלטה עם מי (אם בכלל) לצאת למסע המורכב הזה. נכון שלעיתים שותפויות מתפרקות או שותפים חדשים מתווספים בהמשך, ועדיין בחירת השותף, ה-Co-Founder היא ההחלטה המשמעותית ביותר להמשך הדרך.

קראו עוד בכלכליסט:

 

זה האדם שיעבור איתך את רכבת ההרים המטלטלת, יהיה שם לצידך (או שלא, וזה חלק מהעניין) ברגעים הקשים, יהיה זה שידע להוריד אותך אל הקרקע כשאתה עף על עצמך, לשקף לך איך דברים נראים מהצד כשאתה משוכנע שאתה יודע בדיוק מה המצב ובעיקר – זה שאתה יכול להתקשר אליו באמצע הלילה כשאתה לא מצליח להירדם מרוב טרדות, כי אתה יודע שזו החברה שלו כפי שזו החברה שלך ולכן מן הסתם גם הוא טרוד עכשיו בדיוק כמוך. יחסים בין שותפים זה נושא מורכב. בדומה לזוגיות, גם כאן אי אפשר לצפות לשלמות, והיחסים עתידים לדעת עליות ומורדות. אין מתכון אחד שיגיד לנו מראש מי עתיד להיות שותף נכון עבורנו ומי לא.

 

יש כאלו שיגידו שחשוב שהיזם השני, זה שאינו המנכ״ל, לא יהיה בעל אספרציות לניהול בכיר כדי שלא לייצר תחרותיות ויש כאלו שיגידו שדווקא חשוב שיהיה עוד מנהל כריזמטי לצד המנכ״ל כעתודה להחלפה במקרה הצורך ויצירת רצף ניהולי. יש שיגידו שחשוב ששני היזמים יגיעו מרקע דומה כדי שיהיה להם מכנה משותף רחב ויש שיגידו שחשוב שיגיעו מרקעים שונים ו-״ישלימו״ האחד את השני. יש שיגידו שחשוב ששני היזמים יכירו אחד את השני הרבה שנים קודם לכן, ויש שיעדיפו דווקא ״לוח חלק״ ממשקעים קודמים. בפועל הסטטיסטיקות מראות שיש הצלחות וכישלונות בכל אחד מהמודלים, ואין גורם אחד שיכול לנבא את ההצלחה. אי אפשר לצאת לחפש שותף בהתבסס על רשימת קריטריונים מוכנה מראש, כשם שלא ניתן לחפש בן / בת זוג לחיים שיתאימו למודל ״שהבאנו מהבית״. בסוף הולכים עם הלב ובוחרים באדם שמרגישים בתחושת בטן חזקה שהוא מתאים לנו, ולא פחות חשוב – שהוא מרגיש אותו דבר כלפינו.

 

כשחיפשתי שותף למיזם החדש שתכננתי להקים, הקריטריון היחיד שבכל זאת הגדרתי לעצמי, היה למצוא מישהו שכבר היה יזם של סטארטאפ בעבר ו-״יודע למה הוא נכנס״. מתוך הבנה שהדרך שלפנינו ארוכה ומלאה מהמורות, הרגשתי שאני חייב יחד איתי מישהו שכמוני כבר צלח אותה בעבר. זה לא מבטיח שלא נעשה טעויות, ואפילו לא שנמנע מלחזור על טעויות שכבר עשינו בעבר. הלמידה מניסיון העבר היא בעצמה תהליך שלצד היתרונות הרבים יש בו גם סכנות.


 

אחד המקומות שבהם אנשים טועים להסתמך על ניסיון העבר הוא בתופעה המכונה ״להילחם את המלחמה של אתמול״. לאחר ההפצצה היפנית על פרל הרבור, שגררה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, נלמדו הלקחים והצבא האמריקאי השקיע באבטחת הצי הימי והתגוננות מפני התקפות אוויריות בלתי צפויות. זה נראה מתבקש על מנת שלא ליפול באותה מלכודת פעמיים, אולם במלחמה הבאה של ארצות הברית, מול קוריאה, הקרבות התנהלו בעיקר ביבשה, ונקודות תורפה אחרות נחשפו, מה שהפך את ההשקעה העצומה של האמריקאים לפחות רלוונטית. הנטייה הזו קיימת אצל כולנו, להניח שמה שהיה הוא שיהיה במקום להכיר את האתגרים החדשים שלפנינו ולהתמודד עם מציאת פתרונות חדשים.

 

הכשל השני שכולנו לעיתים נופלים בו, הוא ללמוד את הפרקטיקה במקום את העיקרון. למשל, חבר שלי הקים בעבר חברת סטארט-אפ והצטער שגייס הון רב בתחילת הדרך, מה שבדיעבד דילל מאוד את האחזקות שלו כבר בשלב מוקדם ויצר לחץ להשתמש בהון הרב במהירות ולהתקדם בפיתוח בקצב מואץ. משום כך בסטארטאפ הבא שלו הוא נשבע שלא לגייס הון עד שלב מתקדם יחסית, וגרר את החברה החדשה שלו לשנתיים של אופרציה ללא מימון, מה שהביא לתפוקה נמוכה ובסופו של דבר לסגירת החברה.


 

הכשל השלישי, והאחרון לצורך דיון זה, הוא לטפל בסימפטום במקום בבעיה. למשל, אם בחברה הקודמת שלך הרבית לריב בצעקות רמות עם השותף שלך, המסקנה המתבקשת אינה בניית חדר במשרד עם בידוד אקוסטי כדי שהעובדים לא ישמעו אותך רב גם עם השותף הבא. לניסיון קודם יש ערך רב לא בגלל שהוא מבטיח שכבר למדת את התשובות לכל השאלות שתיתקל בהן (אתה לא), ויותר בגלל המוכנות הנפשית לכך שצפויים לך אתגרים, מוכנות שמצמצמת את ממדי ההפתעה וההלם ומקלה על ההתמודדות.

 

ובדומה לזוגיות, גם כאן ישנם אנשים שיעדיפו לצאת לדרך לבדם, לצמצם ויכוחים ואי הסכמות ולאפשר לעצמם מקסימום עצמאות בקבלת החלטות וניהול. יש כאלו שמצליחים להכיל את הבדידות הזו ומרגישים שהם במיטבם כשמירב השליטה בידם. ג׳ף בזוס הקים את אמזון לבדו ועושה רושם שהוא מסתדר לא רע, מארק צוקרברג ״נפטר״ במהרה משותפיו להקמת פייסבוק והעדיף לשכור תחתיו מנהלים מנוסים שאינם שותפים לייסוד החברה וגם אורקל של לארי אליסון אינה בדיוק כישלון למרות שנוסדה על ידי מייסד יחיד. לעומתם – מיקרוסופט, גוגל ואפל הן דוגמאות לחברות שהוקמו על ידי צמד יזמים, ויש כמובן גם חברות מצליחות שהוקמו על ידי שלושה יזמים או יותר. כך או כך, הרכב היזמים משפיע השפעה קריטית על הד.נ.א של האירגון ובמידה רבה מעצב את האופי והתרבות שלו, כך שכבר בתחילת הדרך, עוד לפני גיוס הון, שכירת עובדים או בניית גרסה ראשונה של מוצר – אתה כבר נדרש להחלטה החשובה ביותר שתקבל כיזם.

 


שאול אולמרט, מייסד ומנכ”ל פלייבאז צילום: אוראל כהן

 

כשהחלה לבעור בי התשוקה להקים את החברה החדשה שלי, ״חזירים מעופפים״ (או בקיצור: פיגי), החלטתי לא לצאת לדרך עד שארגיש שמצאתי את השותף הנכון. הפצתי שמועה בקרב חברים שאני מחפש שותף, גללתי במשך שעות את רשימת המכרים שלי בפייסבוק ולינקדאין וניסיתי לאתר את האדם הנכון. אז איך יודעים שמצאת את האדם הזה? לא יודעים, מרגישים. כמו הרבה החלטות גורליות בביזנס (ובחיים בכלל), בסוף התחושה הפנימית היא האינדיקציה הטובה ביותר למה באמת נכון עבורך. האתגר הוא באמת להקשיב לקול הפנימי, ובעיקר לא לשכנע את עצמך בכוח שמשהו הוא נכון רק מכיוון שאתה כבר כל כך רוצה למצוא. כשחשבתי על אילן לייבוביץ׳, אותו אני מכיר הרבה שנים אבל מעולם לא עבדנו ביחד, הרגשתי מיד שמצאתי. אילן לא היה מעוניין לבחון רעיונות חדשים כשפניתי אליו לראשונה, ולכן במשך מספר חודשים דחיתי את פתיחת החברה, כי ידעתי שאני לא יוצא לדרך עד שאין לי את השותף הנכון לצידי. למזלי הרב מספר חודשים מאוחר יותר הנסיבות השתנו, אילן התחבר לרעיון וכמוני- תחושת הבטן שלו אמרה לו שזה הדבר הנכון.

 


ולאחר שבוחרים לעבוד יחד, מתחילה המלאכה המורכבת שבלהפוך את הבחירה לנכונה. כי מחלוקות יהיו, ואתגרים יהיו, וסיבות לפרק את החבילה ולהיפרד יצוצו מפעם לפעם, אבל שותף טוב הוא לא רק אחד שמתאים לך מראש, אלא גם אחד שעובד יחד איתך על לגרום לשותפות להצליח.



קישור לכתבת המקור

Travazor

אודות המחבר

כתבות נוספות

Travazor