הקרב על טיקטוק הוא רק הסחה

ijump_728x90


בצעד יוצא דופן, עד כמה שהביטוי עדיין תקף כשמדובר בנשיא ארה”ב דונלד טראמפ, הודיע בשבוע שעבר הממשל האמריקאי על איסור מוחלט לנהל ברחבי ארה”ב אינטראקציה עם שתי פלטפורמות דומיננטיות תוצרת סין: הראשונה, הרשת החברתית העולה טיקטוק (TikTok) ליצירת ושיתוף סרטונים קצרים; והשנייה אפליקציית וויצ’ט (WeChat) שבבעלות הענקית טנסנט, ומהווה אפליקציית־גג שמעניקה שורה ארוכה של שירותים, מתכתובות טקסט ועד שירותי תשלומים, ושזורה עמוק בחייהם של תושבי סין. “התפשטותם של יישומים ניידים בארה”ב, שפותחו ובבעלות חברות סיניות, ממשיכה לאיים על הביטחון הלאומי, מדיניות החוץ והכלכלה של ארה”ב”, כתב טראמפ בצו נשיאותי שייכנס לתוקף בתוך 45 יום מההודעה.

קראו עוד בכלכליסט:

 

ההחלטה, וההשלכות הגיאו־פוליטיות שלה, הציפו לדיון הציבורי שוב את מערכת היחסים המחריפה בין סין וארה”ב, את הלאומיות בעידן הטכנולוגי ואת ההתערבות יוצאת הדופן של טראמפ ב”שוק החופשי” האמריקאי. לצד הסוגיות הרחבות האלה המהלך מעלה שוב נקודה נשכחת, שרק לעתים זוכה להתייחסות: מידת הסתמכותה של רשת האינטרנט כולה על תשתית ריכוזית, למרות כל השאיפות שתיראה אחרת — ואיך המבנה הזה ייצר תלות עמוקה וסמויה ברובה במספר מצומצם של גופים.

 

1. לצותת לכולם בבת אחת

 

אם הזעם של טראמפ על טיקטוק הפופולרית שמאיימת על הדומיננטיות של חברות אמריקאיות כפייסבוק היה צפוי (ודאי לאחר ששימשה לצמצם את הנוכחות באירוע חידוש הקמפיין שלו), הסנקציה נגד וויצ’ט, שמספר משתמשיה באמריקה זעום, לכאורה פחות מובנת מאליה. אלא שהבחירה בוויצ’ט אינה מקרית. האפליקציה הפופולרית ביותר בסין ומהפופולריות ביותר בעולם הצליחה במשך שנים ללכוד את משתמשיה תחת רשת של פרוטוקולים סגורים, שמאפשרים לה לשלוט בתשתית החברתית שלהם ובתנאים שבהם יתקשרו עם משתמשים אחרים.

 


איור WeChat וטיקטוק איור: יונתן פופר

 

השליטה הזו מרחיקת לכת הרבה מעבר לגבולות סין עצמה. לוויצ’ט לא משנה היכן בעולם ממוקמים משתמשיה, שכן החברה־האם שלה טנסנט השקיעה לאורך השנים עשרות מיליארדי דולרים בתשתית ענן מסיבית, שמאפשרת לתקשר עם משתמשים בכל מקום בגלובוס. בכך הוצבו משתמשי וויצ’ט בעמדה פגיעה מאוד: כשהמשטר הסיני רוצה לצותת למשתמשי וויצ’ט ולעקוב אחריהם, זה קל כמו להרים שפופרת טלפון ולשמוע את כל השיחות בבת אחת. וזה משהו שהממשל האמריקאי פחות אוהב. כלומר, פחות אוהב את העובדה שמישהו חוץ ממנו יכול לעשות זאת.

 

המודל הריכוזי הזה, שמשרת נאמנה את האח הגדול הסיני, עוצב בכלל בידי ענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות. חברות כמו גוגל, אפל, פייסבוק ומיקרוסופט דחקו את המשתמשים לבחור בספק שירות עיקרי ולעתים יחיד, תוך פיזור הבטחות חסרות כיסוי ל”חיבור העולם”. בפועל, הן השקיעו את מרצן בתחרות רעילה שיצרה אי־תאימות מכוונת בין פלטפורמות, ורמיסה, העתקה או רכישה של מתחרים קטנים כדי למנוע איומים פוטנציאליים. אחרי שנים של עבודה מאומצת התוצאה הושגה: התשתית הגלובלית של השירותים הדיגיטליים מצויה בידי אליטה קטנה שפועלת משיקולי רווח.

 

2. מרחב פרוע נטול ריבונות

 

זה לא היה אמור להיות כך. למעשה, הריכוזיות והפגיעות שמאפיינות כיום את האינטרנט הן בדיוק מה שהיא נועדה לפתור מלכתחילה. בשנות השישים של המאה הקודמת, בשיא המלחמה הקרה, חיפשו בארה”ב דרך לבזר את אמצעי התקשורת במדינה כך שיוכלו לשרוד מתקפה גרעינית סובייטית. מדען המחשב האמריקאי ג’יי.סי.אר ליקלידר הגה את הרעיון של רשת נטולת בסיס מרכזי, שכל יחידה בה יכולה לשדר ולקלוט מסרים. על בסיס רעיון זה יצר הצבא האמריקאי את ARPANET, שממנה התפתח האינטרנט. רוח הדברים ריחפה גם ב־1993, כשטים ברנרס־לי המציא את “הרשת” בעיצוב מבוזר שתוכנן כך שגם הוא עצמו לא יוכל לשלוט בהמצאה שלו. 

 

הפתיחות חסרת התקדים הזו נוסחה בכתב בידי ג’ון פרי בארלו ב־1996 במסגרת “הצהרת העצמאות של הסייבר־ספייס”. בפסקה הראשונה והמפורסמת מבקש בארלו מממשלות העולם התעשייתי להניח לסייבר־ספייס לנפשו, שהרי שם לממשלות “אין ריבונות”, לדבריו. ב־16 פסקאות קצרות הוא מסביר איך הרשת מבוזרת מכוח “עולם שנמצא בכל מקום וגם בשום מקום”, וכל אחד יכול להיכנס אליו ללא הרשאות ודעות קדומות. מרחב דיגיטלי שיכול להכיל, להפיץ ולשכפל “כל מחשבה אנושית ללא כל גבול או עלות”.

 

אוי כמה שבארלו טעה ושברנרס־לי התבדה. הממשלות אמנם עדיין מנסות להסדיר את האינטרנט, ובכל זאת כבר הומלכו עליו ריבונים־ברונים כגוגל, אמזון ופייסבוק במערב וטנסנט וביידו במזרח. ענקיות הטכנולוגיה שולטות לא רק על הרשת הגלויה, זו שרואים במסכי המחשב ובדפדפנים, אלא גם על תשתיותיה הסמויות; בין שאלו מרכזי השרתים הענקיים שמאחסנים את אתרי האינטנט, הכבלים והסיבים הבין יבשתיים שמזרימים את המידע או מערכות מחשוב הענן.

מהחזון על אודות מרחב חופשי נותרנו עם רשת שאולי מביאה לביטוי מיליארדי קולות ייחודיים בסוג של פראות, אך באמצעות מספר מועט של צמתים מרכזיים, ממש כמו בשנות השישים. בדיוק אותה בעיית ריכוזיות שהצבא האמריקאי והחזון של ליקלידר ניסו לפתור.

 

3. להמציא את האינטרנט מחדש

 

המהנדסים חזו גם את ההתכנסות הזו. פול ברן, שפיתח את הרעיונות של ליקלידר, חזה כבר ב־1967 את עלייתו של “שירות מחשבים מרכזי” שיציע שירותי מחשוב, בדיוק כמו מודל מחשוב הענן, ויציע נוחות על חשבון פרטיות. הריכוזיות הספונטנית הזו יצרה סדר רב, גם עבור הממשלות, שכעת צריכות למקד את מאמצי הריגול שלהן במספר מצומצם של מטרות. הנוחות הזו טובה לא רק למשטר הסיני אלא גם לממשל האמריקאי, שלאורך שנים משתמש בחברות ששולטות בתשתיות התקשורת כדי לצותת — בהסכמה ושלא בהסכמה — לאויבים, חברים ואזרחים.


ממציא האינטרנט טים ברנרס־לי צילום: בלומברג

 

לא חייבים לומר נואש. המציאות דרבנה פעילי רשת ליוזמות חדשות, כמו הפרויקט ללא מטרות רווח Dfininty שצפוי לעלות לאוויר בספטמבר ומבקש לבזר מחדש את האינטרנט ואת מרכזי הנתונים ולייתר את חוות השרתים. יוזמה אחרת שצוברת חסידים היא Filcoin, שמציעה טכנולוגיה לאחסון נתונים בין עמיתים במודל P2P. שני הפרויקטים השאפתניים נעזרים בטכנולוגיית בלוקצ’יין ומתווספים לשורה ארוכה ומרשימה של מיזמים כמו “סוליד” שמוביל ברנרס־לי בעצמו ממעבדות MIT מאז 2016. רק שכדי שהיוזמות האלו יצליחו ולא ייבלעו בתהום הנשייה המקוון, נדרשת מאסה קריטית של משתמשים שיתמכו בהן על חשבון השירותים הקיימים והנוחים. אחרי הכל, איש לא אמר שזה יהיה קל להמציא את האינטרנט מחדש.



קישור לכתבת המקור

Travazor

אודות המחבר

כתבות נוספות

Travazor