מה שנכרה באירופה, שיישאר בה

ijump_728x90


שר האוצר האמריקאי סטיב מנושין הודיע בשבוע שעבר לשרי האוצר האירופיים כי בכל התלוי בארה”ב, השיחות על הטלת מס על שירותים דיגיטליים הגיעו למבוי סתום. “ממשלות העולם צריכות למקד כעת את תשומת לבן בהתמודדות עם הסוגיות הכלכליות הנובעות ממשבר הקורונה”, מנושין ספק נזף, ספק תירץ. תגובתו של הנציג האמריקאי לענייני סחר רוברט לייטהאוזר היתה פחות מנומסת וחשפה מהתחושות שהביאו למהלך: “המציאות היא שכולם התאגדו והסכימו לדפוק את אמריקה. זה פשוט לא משהו שאנחנו אי פעם נהיה חלק ממנו”, אמר לייטהאוזר.  

קראו עוד בכלכליסט:

 


משמעות ההכרזה היא שארה”ב נסוגה לחלוטין מהשיחות לגיבוש הסכמה על מיסוי שירותים דיגיטליים, המכונים DST (קיצור של Digital Services Taxes), ומכוונים בעיקר אל הכנסות ענקיות אינטרנט אמריקאיות כאמזון, גוגל ופייסבוק. אך המציאות לא ממתינה למי שמתעלמים ממנה. צרפת, אוסטריה, איטליה, ברזיל, הודו, אינדונזיה וטורקיה כבר השיתו כללים למיסוי שירותים דיגיטליים, צ’כיה, סלובקיה וספרד פרסמו הצעות חוק בנושא ואף לטביה, נורבגיה וסלובניה הצהירו על כוונתן להתחיל לפעול בתחום. כל היוזמות המקומיות נועדו להוות אבן דרך עד לגיבוש הסכם מיסוי אחיד ברמת ה־OECD.

 


איור משחק פוקר איור: יונתן פופר

 

בניגוד לטענות מנושין לפיהן משבר הקורונה מחייב את הסטת תשומת הלב, המכה הכואבת שהמשבר הסב למדינות השונות דווקא האיץ את נכונותן לתור אחר מקורות הכנסה חדשים, לחשוב מחדש על המודלים הקיימים ולקדם שיתופי פעולה. במצב זה, האפשרות לגזור נתח מהכנסות העתק שהחברות האמריקאיות גורפות על חשבון תושבי אירופה ויתר העולם קורצת במיוחד. בסיטואציה זו נראה שלענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות כדאי דווקא לעודד את חזרת הממשל לשולחן המשא ומתן כדי לזכות בוודאות חשבונאית מהר ככל הניתן.

 

1. הגבולות הישנים נפרצו

 

המחלוקת הבסיסית בין ממשל טראמפ לבין, ובכן, שאר העולם נסב בעיקרו על שאלת הערך, וספציפית מי מייצר אותו, ועל השאלה היכן יש לגבות עליו מס. בממשל האמריקאי סבורים כי החברות בלבד מייצרות ערך, שבא לידי ביטוי ברווחים שנוצרים מפעילותן כמו מכירת מודעות בידי גוגל או פייסבוק. לפי תפיסה זו, יש למסות את הרווחים היכן שהן מופקים, קרי במשכנה הקבוע של החברה, יהיה אשר יהיה.

 

אלא שהמציאות החדשה של עסקים דיגיטליים דחפה יותר ויותר מומחים, פוליטיקאים ופעילים לטעון כי גם המשתמשים־צרכנים מייצרים ערך. הם עושים זאת באמצעות התוכן שהם מייצרים ומעלים לפלטפורמות המקוונות כפייסבוק ויוטיוב והופכים אותן לאטרקטיביות למפרסמים, ובאמצעות שימוש במוצרים שמייצרים נתונים שחברות כמו גוגל ואמזון ממירות להכנסות מפרסום ומכירות. לפי תפיסה זו, למדינות יש זכות למסות הכנסות שמופקות מאינטראקציות שבוצעו עם אזרחיהן.

 

ארה”ב וענקיות הטכנולוגיה נאחזות במסורת ארוכה של מיסוי בינלאומי, שלפיה חברות לא חייבות לשלם מס במדינה שלא הקימו בה מוסד קבוע. מסורת היא נימוק משמעותי בזירה המשפטית הבינלאומית, שכן מדינות אוהבות ונדרשות לסטטוס קוו שמייצר בהירות ומאפשר לנהל מערכות יחסים ארוכות טווח. אלא שגם למסורת יש מגבלות משלה, במיוחד למסורת שנוצרה לפני כמאה שנה וזמן רב לפני שמישהו בכלל חשב על האפשרות של כלכלה דיגיטלית שצוחקת על גבולות פיזיים.

 

כיום חברות יכולות לפרוץ מחסומים דיגיטליים תוך התעלמות ממגבלות גיאוגרפיות או חסמי גבולות, לכל הפחות ברחבי העולם המערבי. נימוק זה הביא את הנציבות האירופית ואת ה־OECD לתמוך בהטלת מיסוי מקומי בטווח של כ־3% על הכנסות שנוצרות מפרסום על גבי ממשק דיגיטלי שמתמקד בפעילות משתמשים ומשימוש בנתונים שנאספו על משתמשים, וזאת בידי חברות שעברו רף מסוים של הכנסות בינלאומיות (ההסכמה הרווחת היא רף הכנסות של 750 מיליון יורו בשנה).

 

2. לסתום את הפרצות החשבונאיות

 

אף שרשמית הניסיונות לשנות את כללי המס הבינלאומיים לא קשורים לתמרוני ותרגילי מס או לתופעת הרווחים הכלואים, רוחם בהחלט מרחפת מלמעלה. הכלכלה נטולת הגבולות של העידן המקוון מונפה באגרסיביות ידועה לשמצה בידי ענקיות הטכנולוגיות למזעור מיטבי של תשלומי המס שלהן, שחלקן ניתבו את הכנסותיהן למקלטי מס או פשוט מדינות עם מערכת מיסוי מקלה. כתוצאה מכך חברות כאמזון, אפל וגוגל הצליחו לגרוף הכנסות של מיליארדי דולרים בלא לשלם מס מקומי.

 

הרצון לטפל במניפולציות החשבונאיות של חברות הטכנולוגיה יצר מאמץ אירופי משותף לנסות ולסתום את כל החומרים המשפטיים ואף לגבות מסים רטרואקטיבית, בהצלחה מוגבלת. אך שבתי משפט באירופה חייבו את הענקיות האמריקאיות לשלם מס במקרים פרטניים, ציי עורכי הדין שהעסיקו הענקיות אפשרו לשמר את השיטה הקיימת. הייאוש הרגולטורי מהלהטטנות הפיננסית, המשבר הכלכלי העולמי של 2008 והצנע שבא בעקבותיו דחפו מדינות אירופיות לקדם שינוי עמוק יותר של כללי המיסוי, ולחייב את הענקיות לדווח על הרווחים היכן שהופק הערך שהניב אותם ולא במקום מושבן.

 


מס הטכנולוגיה עושה נפשות באירופה

 

צרפת היתה הראשונה להרים את הדגל, והחוק שלה בנושא היה אמור להיכנס כבר לתוקף, אך אחרי שטראמפ איים עליה במלחמת סחר ובהטלת מכסים, המדינה דחתה את יישום החוק לסוף 2020. שביתת הנשק יצרה חלון הזדמנויות למשא ומתן ביו ארה”ב לבין מדינות ה־OECD כדי ליצור מסגרת מיסויית חדשה, אך ניסיונות אלו עלו כעת בתוהו.

 

3. צורך בהול בכסף

 

נראה שהנקיטה באיומים ובהטלת מכסים היתה הכרחית עבור הממשל האמריקאי, שלא מצליח לשכנע מדינות אחרות שלא הגיוני למסות חברות אמריקאיות על רווחי עתק שיצרו מאינטראקציות עם תושביהן. למעשה, השילוב בין מיתון משבר הקורונה והצמיחה ברווחי ענקיות הטכנולוגיה רק הגביר את התמיכה בדעת הקהל בשינוי מדיניות המס הקיימת, כולל באמריקה עצמה. כך, רק במאי האחרון בלם מושל מדינת מרילנד בארה”ב ניסיון של המחוקקים המקומיים להעביר תקנות מס חדשות שיוטלו על שירותים מקוונים, וחוקים דומים מקודמים גם במדינות ניו יורק ונברסקה.

 

ואכן נראה שהאיומים האמריקאיים לא מצליחים לעצור את התהליך. “אני מקווה שהנסיגה האמריקאית היא זמנית”, ציין שר האוצר הצרפתי ברונו לה מאיר, והבטיח ש”עוד השנה יושת מס דיגיטלי על ענקיות הטכנולוגיה בצרפת”.

 

במצב זה, שבו האירופים נחושים להחיל מס חדש על ענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות, מוטב להן לדחוף את ממשל טראמפ חזרה לשולחן הדיונים לצורך גיבוש מודל מיסוי אחיד ומוסכם. אחרת הן עוד ימצאו את עצמן מתמרנות בין שורה של מודלים שונים של מס מדינות שונות. לענקיות יהיה הרבה יותר קל לעצב את הרגולציה לטובתן כשארה”ב יושבת לשולחן הדיונים ולא מעבר לים מנופפת בזרועותיה באוויר.



קישור לכתבת המקור

Travazor

אודות המחבר

כתבות נוספות

Travazor