‘איני יכול עוד’, גירסת הנשיא אורנשטיין

ijump_728x90


הסבר השחיקה שניתן לפרישתו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב איתן אורנשטיין בשבוע
שעבר התקבל בהרמת גבה. בעיקר, בגלל הפער הגדול בין ההסבר הזה לבין הדימוי העוצמתי שהקרין כבוד הנשיא: ביטחון עצמי על גבול היוהרה.

 

אז מה לכל אלה ולקריסה ושבר? משיחות עם גורמים שמעורים בפרשה, ולנוכח פרשנויות נוספות שניתנו לפרישה, נדמה לי שהסבר השחיקה הוא אכן המוביל, אבל יש לשלבו בהסברים הנוספים שאינם סותרים ואפילו משלימים. מדובר בארבעה הסברים: הסבר המיצוי והשחיקה, ההסבר הכלכלי, הסבר ‘אפי נווה’ והסבר הקידום. כולם הוצפו לסדר היום התקשורתי וננסה לעשות בהם סדר.


 

קראו עוד בכלכליסט:

 

ותחילה לכמה עובדות חיוניות. אורנשטיין מונה לנשיא המחוזי במאי 2016 בגיל 60. תקופת הנשיאות של שבע השנים אמורה הייתה להסתיים ב-2023 כלומר בגיל 67, גיל שבו נשיאים כבר לא חוזרים לעמדת שופט רגיל, וגיל מבוגר מדי למינוי לעליון. נגיע לכך בפרק הקידום. בכל מקרה, אורנשטיין לא התכוון למצות את מלוא שנות נשיאותו, והתכוון לפרוש אחרי חמש שנות נשיאות – שנתיים פחות ממיצוי מלוא הכהונה, אך עדיין תקופה שבה ניתן להותיר חותם כפי שאכן עשה כששיקם את המוסד מנזקי קודמיו. המועד המתוכנן לפרישה היה סוף שנת המשפט הבאה. ואם יש הפתעה, היא טמונה בהקדמת הפרישה בשנה. ולהחלטה זו יש לשקלל את כל ארבעת ההסברים המוצעים.


איתן אורנשטיין צילום: יריב כץ

 

1. הסבר השחיקה

אורנשטיין נמנה על המנהלים הסמכותיים, הריכוזיים. כזה שלא מאציל סמכויות, שלא מחמיץ פרט, שמכיר היטב את נתוני העבודה וההספקים של השופטים תחתיו. במקביל, נתן דוגמא אישית, ולהבדיל מנשיאים אחרים, לא קיזז את התשומות הניהוליות שהשקיע מהמשימות השיפוטיות שנטל על עצמו כשהמשיך לקחת לטיפולו תיקים רבים ואף מגה תיקים כאיידיבי, זיסר, פישמן, ענבל אור ועוד. התוצאה היא עבודה מאומצת סביב השעון, לחצים מצטברים ומחיר משפחתי.

והסיפור הזה מתכתב עם פרישתם מהעליון בטרם עת של השופטים צבי זילברטל ויורם דנציגר. בשלושת המקרים לא מדובר בפרישה שנומקה בתסכול של אי קידום. להיפך, מדובר בשלושה שהגיעו לצמרת – לעליון ולשפיץ של המחוזי הגדול ביותר. החלטתם לפרוש, ששונה בנסיבותיה ממקרה למקרה, מתכנסת לנקודת דמיון משותפת: כבוד ומעלת מרום התפקיד כבר אינה מספקת, גוברת ומפצה יותר על השחיקה הקשה והלחצים מבית. ובמקרה של אורנשטיין נוסף סיפור אפי נווה שיידון בהמשך ומחזק גורם מעטפת נוסף והוא הפגיעה המתמשכת בדימויים ובמעמדם של השופטים ושל הרשות השופטת.

 

2. ההסבר הכלכלי

אורנשטיין מונה לשופט בספטמבר 2001, כאשר מספר חודשים לפני כן בוטלה הפנסיה התקציבית לשופטים. המשמעות היא דרמטית. אורנשטיין שנכנס למסלול הפנסיה הצוברת היה מקבל בעת פרישתו בגיל 70 בערך כמחצית מהשכר שהיה מקבל אילו היה נכלל במסלול הפנסיה התקציבית שזה כמעט כמו הנטו של המשכורת האחרונה. במציאות הזו הוא מבין שנותרו לו כעת כמה שנים טובות שמוטב להקדישן לביתו. וזאת כשמחלון לשכתו הצופה על מגדל ברקוביץ הסמוך את התמריץ הזה הוא שואב מסביבתו הקרובה. מהשופטים המחוזיים-הכלכליים שמתפרנסים יפה, וחלקם ממש אפילו מול אפו, במגדל ברקוביץ שמול לשכתו במחוזי בתל אביב.

 

אחד השופטים שפרש בטרם עת מהמחוזי ועבר לממלכת הבוררויות ניסח זאת בפשטות: “עכשיו אני עובד חצי מהזמן שעבדתי כשופט ומרוויח פי שלוש”.

והרשימה הזו הולכת ומתארכת. אבי זמיר ורות לבהר שרון, הילה גרסטל ואסתר דודקביץ, בעז אוקון וגם יורם דנציגר שהגיע מהעליון ונחת מיד על ערימות המזומנים שמזמן השיפוט הפרטי והאלטרנטיבי. והנה, רק לאחרונה, כשהשופט ישעיהו שנלר פרש מהמחוזי בתל אביב הוא “משך” אתו לבוררויות את חברו להרכב קובי ורדי. וכולם מרוויחים וירוויחו בשוק הפרטי סכומים שאורנשטיין אומר לעצמו: למה בעצם לא אני? במיוחד כשמסלול הפנסיה הצוברת כבר ‘חתך’ אותי לחצי משכורת בפרישה.

 

3. הסבר ‘אפי נווה’

גם אורנשטיין וגם משפחתו לקחו קשה את פרסום תמליל השיחה עם ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נווה. לא היה בשיחה הזו שום פגם מהותי. נידונה בה בעיה אמיתית – מחסור בשופטים נזיקיסטים במחוזי תל אביב, מה שגרם לעורכי הדין לנדוד ללוד למחוזי-מרכז של גרסטל. אבל, נווה זה נווה, והסגנון שלו משווה נופך “מאפיונרי” גם כשהוא אומר לך בקר טוב. ואורנשטיין יודע גם על דאחקות נוספות, ביניהן על שופטים, שעלו בשיחות פרטיות בין השניים, שאולי גם הן יתפרסמו פעם.

 

ואנו בתקופה שאין יותר פרטיות וכל שיחה, תמימה ככל שתהיה, יכולה להפוך למוקש שיתפוצץ ויכתים את הדובר על לא עוול בכפו. במיוחד עכשיו, כשהשופטים הפכו לברווזים במטווח הציבורי, כשכל אחד, בתקשורת ובפוליטיקה, מרסס ומבזה אותם לצרכי הכפשת מערכת המשפט. אורנשטיין חווה את זה בפרשנויות שליוו את הידיעה על פרישתו. לא מיצוי ולא שחיקה, אלא סיבות עלומות וחשודות שאפי נווה כמובן קשור בהן. מבחינה זו מובלט נזקו האמיתי של נוה שגדול מסך מעשיו – ההוכחה שהוא מספק כביכול לשחיתותה של המערכת, שחיתות שמודבקת בקלות לכל מי שאי פעם בא עמו במגע.

 

4. הסבר הקידום

הסבר אי-הקידום זהו ההסבר החלש מכולם. אורנשטיין מעולם לא נשא עיניו לכהונה בבית המשפט העליון. אחרי נשיא המחוזי היה תפקיד אחד שיכול היה לעניין אותו והוא מנהל בתי המשפט, אבל קשה להניח שהתפקיד הזה בטווח השגתו וספק אם הוא עדיין אטרקטיבי בעיניו כיום.

 

הסיבה לפרישתו בטרם עת של הנשיא אורנשטיין משלבת את כל אלה – שחיקה אישית ומשפחתית שמצטרפת לשחיקה במעמד השופטים ומערכת המשפט, שמלווה בתמריץ כלכלי ו”מסתייעת” ברוח הגבית שמספק אפי נווה. כל אלה יצרו את המסה הקריטית המצטברת ל”די נמאס, די לא יכול יותר” הגדול והמהדהד הזה. 



קישור לכתבת המקור

Travazor

אודות המחבר

כתבות נוספות

Travazor