כשהסטארט-אפים מכניסים את הידיים לכיס של הציבור

ijump_728x90



מגפת הקורונה מותירה אחריה שובל חרוך של עסקים קטנים. הדבר בולט עד כדי כך שהשיח הציבורי היום דן הרבה יותר בהשלכות הכלכליות ארוכות הטווח של הקורונה, ולא במשבר הבריאותי עצמו. המצב דחף מדינות רבות להציע סיוע לעסקים ופתח בפני חברות הסטארט־אפ דילמה מוסרית — לקחת או לא לקחת, כשברור שהכסף לא יספיק לכולם.

 

1. הצורך בכסף זול

 

רשת המזון המהיר האמריקאית Shake Shack (שייק שאק) הודיעה שהיא מחזירה לממשלת ארה”ב 10 מיליון דולר בהלוואה שקיבלה כחלק מתוכנית החירום של המדינה לסייע לעסקים קטנים (PPP). התוכנית מציעה הלוואות בתנאים קלים לעסקים של עד 500 או 1,000 עובדים (תלוי בסוג העסק) כדי שיוכלו לשלם לעובדים ולשמר את הפעילות. אם העסק ישמור על עובדיו ומשכורותיהם במשך שמונה שבועות, המדינה תוותר כליל על ההלוואה. היקף תוכנית הסיוע עמד על 349 מיליארד דולר. הבנקים החלו לחלק את הכסף ב־3 באפריל. ב־9 באפריל הכסף נגמר, לאחר שחולק לכ־1.66 מיליון עסקים.

 

מנכ”ל שייק שאק הודיע כי הם ישיבו את הכספים משום שלחברה יש את המזל והגישה להון שלאחרות אין. זאת משום שבעת הגשת הבקשה להלוואה, לרשת היו כ־100 מיליון דולר בתזרים המזומנים. “זה לא היה נראה לנו הוגן”, אמר המנכ”ל, “הבנו שהתוכנית סובלת מתת־מימון ולא כל אחד יוכל לזכות בה”.

 


חנות של רשת שייק שאק צילום: רויטרס

 

שייק שאק לא היתה היחידה שנהנתה מגישה למזומנים זולים מהממשלה, בזמן שהיא היתה יכולה פשוט להכניס את היד לכיס ולהמשיך קדימה. יחד איתה קיבלו את המענק עוד כ־70 חברות נסחרות, רשתות בתי מלון, וסטארט־אפים שונים כמו ניקולא מוטורס – מיזם המשאית ההיברידית שגייס בשש השנים מאז הקמתו חצי מיליארד דולר (הגיוס האחרון של 250 מיליון דולר הושלם בספטמבר) ופלטפורמת החדשות הדיגיטלית Axios. לא זו היתה כוונת המחוקק.

 

למעשה, הרעיון היה להגביל את חלוקת ההון בחבילת הסיוע כך שלא יכלול חברות שיש להן גישה להון, במיוחד לא סטארט־אפים. הכוונה להחריג אותם מצוינת במפורש בחקיקה, לפיה סטארט־אפ ש־50% ממניותיו מוחזקים על ידי משקיעי הון סיכון, לא יהיה זכאי להלוואה. סטארט־אפים שפחות מ־50% מהם מוחזקים על ידי קרנות, אך קרנות אלו בעלות היכולת המנהלית לחסום החלטת דירקטוריון, גם לא יהיו זכאיות.

 

הבעיה היא שבתוך השפה המשפטית נמצאה לקונה: סטארט־אפ יהיה זכאי להלוואה אם המשקיע צריך אישור של משקיע אחר כדי לעקוף את דירקטוריון החברה. המילה צורך היא סובייקטיבית ומשאירה את האופציות פתוחות עבור סטארט־אפים רבים, ומותירה את ההחלטה האם להגיש או לא בקשת הלוואה לשיקול דעתם. הכוונה להחריג סטארט־אפים לא נעשתה מתוך שנאה אליהם אלא מתוך הנחה שמבחינה כלכלית, חברות אלו יכולות להישען על תמיכת המשקיעים שלהן. זאת בשילוב צעדי התייעלות כמו תנומת משבר וצמצום הוצאות — בראש ובראשונה שכר הבכירים ־ יאפשרו להם לצלוח את השלכות הסגר והמגפה בהצלחה.

 

2. מתעדפים את הגדולים

 

כשמשקיעי הון סיכון נכנסים להשקעה בסטארט־אפ הם שמים את ההון שלהם תוך נטילת סיכון. את הסיכון הם לוקחים לא רק משום שהם מבצעים בדיקות נאותות מקיפות וקפדניות או כי הם חכמים ומנוסים, אלא משום שיש להם כסף. הרבה כסף. למעשה, יש להם כל כך הרבה כסף שרק בשנה שעברה הקרנות האמריקאיות השקיעו 136 מיליארד דולר בסטארט־אפים, מתוך ידיעה שסטטיסטית רק 10% מהם יצליחו ויניבו להם תשואה.

 

זה דיל פשוט מאד: הם לוקחים את כל הסיכון, אבל גם את כל הכסף. כך למשל סופטבנק היפנית רכשה ב־2000 מניות של עליבאבא ב־20 מיליון דולר, ואלו הפכו ל־60 מיליארד דולר ב־2014, כשהחברה הפכה לציבורית. המנגנון הזה שירת את היזמים והסטארט־אפים במשך שנים, לא בלי ביקורות כמובן. על חלוקת הכסף הזו אין המון בקרה, היא יכולה לדחוק בחברות טובות למכור כשהן לא רוצות רק מתוך לחץ, וההשקעות לאורך השנים מאופיינות במימון מעגלים סגורים של עוצמה, תוך הדרת אוכלוסיות מגוונות ליצירת קהילה חד־גונית.


רודפים אחרי הכסף שאין איור: יונתן פופר

 

זו לא הבעיה היחידה עם מתן הלוואות ממשלתיות לסטארט־אפים. אלו נהנים לא רק מגישה להון, אלא גם מגישה למוסדות פיננסיים. היכולת של שייק שאק או ניקולא מוטורס להשיג את מקסימום המימון האפשרי לפי תנאי חבילת הסיוע לעסקים קטנים אינו מקרי. חברה נסחרת נהנית לא רק מגישה קלה יותר למימון, אלא גם ממנגנונים פיננסיים מתוחכמים יותר מכל בית קפה או מאפייה שכונתיים. אלה כלים שמשפרים את יכולתן — כמו גם את יכולתם של הסטארט־אפים ־ להשיג מימון מהר יותר.

 

זו אינה השערה של כותבת הטור. טכנית המלווה הגדול ביותר (מתוך כמעט 5,000) בתוכנית הממשלתית — ג’יי פי מורגן — הבטיח הלוואה ממוצעת של 0.5 מיליון דולר לכ־27 אלף עסקי,ם וסך הכול חילק 14 מיליארד דולר מכספי המדינה; זאת לעומת לווים קטנים יותר שחילקו הלוואות ממוצעות של 72 אלף דולר. המלווים הגדולים פשוט דחפו את ההלוואות הגדולות ביותר לעסקים המשומנים ביותר, בעוד שבכל רחבי ארה”ב נרשמו תלונות רבות מצד עסקים קטנים, שטענו כי סבלו מסחבת ובירוקרטיה קשה במיוחד. מה שמכונה קרוני קפיטליזם, או קפיטליזם של מקורבים.

 

3. להשאיר את הדבש לעסקים הקטנים

 

יכול להיות שיש סטארט־אפים שזקוקים לסיוע אמיתי בעת משבר הבריאות הגדול ביותר במאה השנים האחרונות, במיוחד אלו שעדיין נמצאים בשלבים המוקדמים ביותר. וכמובן, אין באמור לעיל כדי לטעון כאילו התעשייה ככלל מפונקת, משומנת ושמנה ועל כן אין לעזור לה. או בפרפרזה על טולסטוי: כל הסטארט־אפים הממומנים דומים זה לזה, אך כל הסטארט־אפים שלא – אומללים כמו כולנו.

 

הציפייה היא לא בהכרח שמשקיעי הון סיכון פשוט יזרקו עוד קצת כסף על הסטארט־אפים, ככה בחינם. הם יכולים לחילופין להזרים מזומנים אל תוך ההשקעות שלהם, אך כהלוואות או בתנאים קצת יותר מגבילים. כמו למשל Airbnb, שעם פרוץ המגפה מיד גייסה מיליארד דולר, בשווי שנמוך ב־16% לעומת שוויה לפני המשבר.

 

חברות שיש להן גישה יוצאת דופן להון יוצא דופן לא צריכות לטבול את ידן בצנצנת הדבש הקטנטונת שנועדה להחזיק מעל המים עסקים קטנים שאין להם שום דרך סבירה אחרת לשרוד את המשבר. לא במונחים של גישה להון, ולא במונחים של גישה למומחיות פיננסית. לבחור בתמיכה ממשלתית, שהיא מטבעה כמעט לגמרי שקופה לציבור, עלול בסופו של יום לשרת לרעה את החברות והמשקיעים, שיסבלו מביקורת ציבורית לא סלחנית על כיסוי הפסדים בכספי ציבור באחת התקופות הקשות ביותר שידענו בחיינו. כי אפשר לעשות את הדבר הנכון ביותר לעובדים, לחברה וגם לא לשכוח את הכלל.



קישור לכתבת המקור

Travazor

אודות המחבר

כתבות נוספות

Travazor