לקלף את השריון של ענקיות האינטרנט

ijump_728x90



“החוק שיצר את האינטרנט” נמצא תחת מתקפה: בחודשים האחרונים שורה של חברי קונגרס בארה”ב קוראים לביטול Section 230 — פסקה בחוק ההגינות התקשורתית (CDA) מ־1996, שקבעה כי פלטפורמות מקוונות אינן אחראיות לתכנים שמשתמשים מפרסמים על גביהן. החודש הצטרף למבקרים גם ג’ו ביידן, המתמודד המוביל על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות ב־2020, שבראיון ל”ניו יורק טיימס” הכריז כי הדבר הראשון שיש לעשות כדי להתמודד עם ענקיות הטכנולוגיה הוא לבטל את הפסקה.

קראו עוד בכלכליסט:

 

פסקה 230 היא שמאפשרת לפלטפורמות לברוח מאחריות משפטית לפוסטים משמיצים בפייסבוק, לביקורות שוחטות ב־yelp, לתגובות לשון הרע ביוטיוב או להצעות מוצרים בעלי מסרים גזעניים באמזון. הן מוגנות כל עוד הפרסומים אינם מפרים במישרין את החוק הפלילי או קניין רוחני, ורשאיות לסנן, לצנזר ולערוך את תוכני המשתמשים מבלי שהדבר יהפוך אותן לאחראיות לתוכן עצמו.

 

ההיגיון בבסיס החקיקה היה להכניס מעטפת הגנה לחברות האינטרנט מפני תביעות נזיקין, כדי שמשתמשים לא ינסו להשית עליהן אחריות צד ג’. הסברה היתה שאותה אחריות תפעל כתנועת מלקחיים שמצד אחד תחנוק את החברות בתביעות משפטיות שיפריעו מהאינטרנט להתפתח, ומצד שני תתמרץ את החברות לצנזר את תוכן הגולשים שמפורסם בהן. מחשבה הגיונית וחיובית בבסיסה, אך כזו שנראית פחות רלבנטית בעולם שבו תוכן גולשים והיעדר הצורך באחריות עליו הפך את הפלטפורמות אותו לחברות העשירות והשמנות ביותר בעולם, שחוסמות כל יכולת לתחרות.

 

1. מתנה שלא זוכה למספיק כבוד

במשך שנים פסקה 230 הגשימה את מטרתה ועודדה מתינות ויצירתיות שאפשרו מוצרים טכנולוגיים פורצי דרך. מעבר לכך, היא אפשרה לתושבי העולם להשתמש באינטרנט מבלי לחשוש שהפלטפורמות ייבעטו אותם החוצה באמתלה של הגנה עצמית מחשש לתביעות. אלא שבעת ניסוח הפסקה המחוקק האמריקאי לא תיאר לעצמו שבתוך 20 שנה השליטה באינטרנט תתחלק בידי מספר חברות מצומצם כל כך. ספק גם שהעלה בדעתו את השלכות התפשטות האינטרנט, כהפצת דיסאינפורמציה, אלימות, פורנו נקמה, שיח שנאה והטרדות.


10 המגבילות המובילות בפייסבוק

 

רק בשנים האחרונות, ובעיקר מאז התפוצצות פרשת קיימברידג’ אנליטיקה, הדיון על אחריות ענקיות האינטרנט החל לצוף במסדרונות בתי המחוקקים בארה”ב. בתחילה התעקשו הרגולטורים שהענקיות עצמן יפעילו ניטור וצנזורה כדי להבטיח מרחב מוגן למשתמשים, לא מעט כי הם עצמם התקשו להחליט היכן יש לקבוע את הקווים האדומים. נואשים מחוסר הידע ומעוצמת הבעיה הם פנו אחורה ותלו את עיניהם בפסקה 230.

 

הביקורת כלפי הפסקה המכוננת נחלקה לשני קווים נפרדים על בסיס החלוקה המפלגתית של המחוקקים: אלו טוענים שהפלטפורמות ממתנות את התכנים יתר על המידה, ואלו טוענים שהן לא ממתנות מספיק. הרפוליקנים טוענים שהזכות שמקנה פסקה 230 משמשת את הפלטפורמות המקוונות להשתקת קולות שמרניים, וקוראים לחייב אותן באכיפת ניטרליות פוליטית. הדמוקרטיים לעומתם שואפים לחייב את הפלטפורמות המקוונות למנוע הפצה של שיח שנאה, אלימות ושקרים, וטוענים שאין סיבה שהן יהנו מהגנות שלא הוענקו לעיתונים או לתחנות טלוויזיה ורדיו. יו”ר בית הנבחרים ננסי פלוסי סיכמה את שתי הדעות היטב באומרה כי פסקה 230 היא “מתנה שחברות הטכנולוגיה לא מתייחסות אליה בכבוד”.

 

2. התקווה לביקורת עצמית התפוגגה

בעוד המפלגות רבות על השינוי הנדרש, המשמעות ההרסנית של מתן במה לפרסומים נטולי אחריות ונעדרי פיקוח משפטי הולכת וגוברת: מהסתה לאלימות, דרך שימוש לסחר בבני אדם, סמים ונשק ועד מתן כלים לגורמים זרים להתערב במערכות בחירות. אך הפחד המצמית מפני משטור האינטרנט וההשלכות ההרסניות על חירות הביטוי המקוונת מונעת נקיטת צעדים מעשיים.


האינטרנט זקוק ללקיחת אחריות של ענקיות הטכנולוגיה איור: יונתן פופר

 

ענקיות הטכנולוגיה ממשיכות בשלהן, ותוך נפנוף באמתלות של הגנה על חופש הביטוי מקדמות את האינטרס העסקי. הן מפתחות ומפעילות אלגוריתמים שמקדמים ומבליטים תכנים מזעזעים ומתריסים בפייסבוק וביוטיוב שיביאו כמה שיותר קליקים, תגובות ואינטרקציות, יאריכו את זמן השהות בפלטפורמה ויאפשרו לייצר כמה שיותר הכנסות, ולעזאזל נכונות המידע והמחיר החברתי. התקווה שענקיות האינטרנט ימתנו את התכנים באופן אורגני הלכה והתפוגגה.

 

כשהמחוקק האמריקאי פעל סוף־סוף לעדכן את פסקה 230 ב־2018, גם כאן ההשלכות היו שנויות במחלוקת. על חברות האינטרנט הוטלה האחריות המשפטית להפצת מודעות סחר בנשים בתיקון בשם FOSTA–SESTA. תמיכת ענקיות האינטרנט בתיקון היתה אולי מפתיעה במבט ראשון, אך ברורה לחלוטין: התיקון הוביל בין היתר להחלטת רשת המיקרו־בלוגים טאמבלר להסיר כל תוכן שמרמז לפורנוגרפיה, בדוגמה מושלמת לתיקון יתר שהפסקה המקורית ביקשה למנוע. מחיקת התוכן הכוללת מטאמבר המדשדשת — ואובדן המשתמשים שבעקבותיה — הבהירה שבעוד החברות הגדולות יכולות לעמוד בעלויות של רגולציה חדשה, הקטנות ומעטות האמצעים מתקשות לעשות זאת.

 

3. לא לחכות למחוקק האמריקאי

שיכרון הכוח של הענקיות האמריקאי בחסות הרגולציה הביתית ייאשה את המחוקקים מאירופה, שהחלו לקדם הטלת אחריות משלהן. ניצנים ראשונים נראו ב־2016, בעת שהנציבות האירופית השיתה על חברות האינטרנט אחריות יוצאת דופן בנוגע להפצת שיח שנאה. רגולציה חדשה קבעה כי חברות כפייסבוק, גוגל ואמזון יידרשו לפעול “במהירות וביעילות” למניעת תפוצת תכנים המעודדים ומקדמים שיח שנאה על הפלטפורמות שלהן.

 

הצדדים חתמו על קוד התנהגות שקובע שתכנים פסולים יטופלו בתוך יממה ממועד דיווחם, אך אטיות התגובה של הענקיות דרבנה חלק ממדינות אירופה לקדם גם חקיקה מקומית משלהן. כך, גרמניה קבעה קנס של 50 מיליון יורו שיוטל על פלטפורמות שלא הסירו בתוך 24 שעות תוכן שיסומן כשיח שנאה. רוח החוק הועתקה במסגרת רחבה יותר או מצמצמת מדי גם בידי צרפת, אוסטרליה, רוסיה, סינגפור, הודו, ויטנאם ומלזיה. הצעת חוק מרחיבה מקודמת בימים אלו בבריטניה ופסיקה של בית הדין הגבוה באירופה בחודשים האחרונים אף פתחה פתח לחיוב חברות להסיר תכנים נגד אזרחי האיחוד האירופי בעולם כולו.

 

בישראל בינתיים קופאים על השמרים. בית המשפט אמנם הרחיב את האחריות המשפטית שמוטלת על משתמשים שמפרסמים לשון הרע בפייסבוק, אך הצעת החוק היחידה שביקשה להטיל על הפלטפורמות אחריות לתכנים המפורסמים בהן הוקפאה ב־2018 לאחר שהיתה כוללנית מדי והעלתה חשש לחופש הביטוי. המטרה המקורית של תקנה 230 היתה מבורכת, אך המציאות כיום דורשת בחינה מחודשת. וכמו באמריקה כך גם בישראל הגיע הזמן לבחון את מידת האחריות של החברות לתוכן שהן מפיצות.



קישור לכתבת המקור

Travazor

אודות המחבר

כתבות נוספות

Travazor